מסכת זבחים מוקדש ע"י אסתר קריימר לע"נ אביה מני גרוס.

הדף היום מוקדש ע"י ג'ודי פלבר לע"נ אמה, יוכבד בת צבי ושרה.

אם אדם לוקח בהמה שמיועדת לקרבן מסויים ושוחט אותה בכוונה שיוקרב לקרבן אחר (שלא לשמה), הקרבן אינו נפסל, ויש להקריבו לפי ייעודה המקורית, אך הוא אינו נחשב כמקיים את חובת בעל הקרבן. ישנם חריגים לכלל זה – מצבים שבהם שחיטה בכוונה לקרבן אחר פוסלת את הקרבן לגמרי. קיימות ארבע דעות שונות לגבי החריגים:

1. תנא קמא – קרבן חטאת וקרבן פסח בזמן שבו הקרבן אמור להיות מוקרב (ביום י״ד בניסן אחר הצהריים או אולי אף בבוקר).
2. רבי אליעזר – מוסיף גם קרבן אשם, משום שהוא דומה לקרבן חטאת.
3. יוסי בן חוני – מוסיף שכל קרבן שנשחט בכוונה שלא לשמה שיוקרב כחטאת או כקרבן פסח (בי״ד בניסן) – נפסל.
4. שמעון אחי עזריה – סובר שקרבן שנשחט בכוונה שיוקרב לקרבן גבוה יותר מהקרבן המקורי – כשר, אך אם הכוונה הייתה לקרבן נמוך יותר – הקרבן נפסל. המשנה מביאה דוגמאות לקרבנות גבוהים ונמוכים.

הגמרא שואלת: מדוע המשנה משתמשת במילה "אלא" ולא "ו" במשפט "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה?" התשובה היא, שאף על פי שהקרבן אינו מקיים את חובת הבעלים, הקדושה והכוונה המקורית עדיין קיימות, ויש לבצע את שאר עבודות הקרבן לשם הקרבן שיועד לו מלכתחילה. הדבר תואם את דברי רבא, ושתי סיבות מובאות להסביר את ההלכה – אחת מפסוק ואחת מטעם הגיוני.

אם הקרבן נשחט ללא כוונה מסוימת – האם זה נחשב שלא לשמה"  או לא? רבא מסיק מהמשנה שזה נחשב כאילו נעשה בכוונה. אך הוא מציין שזה סותר את דיני לשמה בגט, מסמך גירושין, שדורש שהגט ייכתב במיוחד עבור האישה המתגרשת. מדוע הדין שונה בכל אחד מהמקרים? לאחר מענה לשאלה זו, הגמרא מחפשת את המקור לסתירה של רבא – ראשית, שקרבן שנשחט ללא כוונה מסוימת הוא כשר, ושנית, שגט ללא לשמה אינו כשר.